DON'T FEED THE BEAST
מקרה מאוד מצלק עם "חברה" גרם לי לרצות לכתוב. אני מקווה שזה יקרא ותהיה המשכיות לתנועת ה'אהבה ללא תנאי' בחיי.
הכל התחיל לפני כמה שנים שהפכתי לאריאל. משהו בלב שלי נפתח והרגשתי שאני נכנס לשליחות עבור הרחם. מאותו רגע מצאתי את עצמי במקרה (או שלא) בתפקיד תמיכה בתקופת מעבר כל כך מבולבלת, ויכולתי להרגיש איך הליווי שלי מאוד משמעותי במסע ההתפתחות של רבים. מן ההתחלה היו שם גם חברים, שהרגישו קריאה ולעבור דרך משותפת ואני באותה תקופה פתחתי את הדלת לכולם ונתתי ליווי במחיר מופחת, במחיר עלות ואף בחינם - ללא כל בקשה לתמורה. לאלו שביקשו מתוך הנחה שהם באמת צריכים. גם את תרגול ה'דאנא' - שהיא אמנות הנתינה והקבלה מהלב, תרגלתי מספר פעמים. בכל פעם הרגשתי שהתמורה שאני מקבל לא מספקת עבור כל האנרגיה שהשקעתי, לפעמים הייתי 3 שבועות בליווי אנרגטי של אותה נשמה מאחורי הקלעים לפני אותו טקס עם האדם וגם שם, זה היה לרוב יומיים של מסע בלב הטבע במסעות עוצמתיים ומטלטלים. לאט לאט משהו בתוכי התבהר, והרגשתי שמשהו בתוכי כבר עייף מהתנועה הגדולה הזאת. באותה תקופה הייתי בפורטוגל אחרי 3-4 שנים של שיאיים תודעתיים בליווי ומה אפשר להעניק באמצעות טקסים. התחלתי להרגיש את סיום השלב הזה בחיי מתקרב והבנה מעמיקה שאם אני כבר מחזיק מרחב עבור כל אדם שמעוניין לעבור תהליך עומק, עליו לשלם בדיוק כמו שמשלים לרופא מומחה עבור ניתוח מורכב. ללא קשר למידת החברות. הרגשתי אחראיות להחזיק להמון אנשים את האדמה בתקופה כל כך מטלטת. ראיתי את כולם כמו ילדים של הבריאה ואני כאן לתמוך בהם אם יש להם או אין להם כסף לשלם. אז בפועל, למרות שאמרתי שאני מפסיק המשכתי להיות שם. היום אני מרגיש שהייתי צריך להתרוקן כדי להתמלא, להרגיש את התחתית של ההקרבה הזאת, להתהלך בעולם עם קרוקס כי אין לי בטחון כלכלי לקנות נעליים חדשות. פחד אחז את מרכז הגוף שלי והרגשתי לעיתים קרובות תחושה של בחילה שלא היה לה שֵׁם. ידעתי שאני מאוד דואג מהעתיד.
בחזרתי לארץ יצאתי לפגרה מהנחייה וכפתרון זמני עברתי לעבוד בעולם האירוח, במסעדת שף מיוחדת במינה ושמה "דל מאר del mar" בחיפה (שיום אחד תקבל מישלן). שם, המשכתי לתת וקיבלתי 'דאנא' בצורת טיפ ופתאום עד כמה לא הערכתי את עצמי ואת המתנה המיוחדת שיש לי לתת כשאמן. במקביל לנחיתה בישראל, התחלתי לפתח תחומי עניין אחרים וכבר פחות עניין אותי להרגיש משמעותי עבור אחרים ויותר עניין אותי ליצור ולהגשים חלומות פרטיים שחיכו לי על המדף. כך הפכתי מיישות קולקטיבית לאדם פרטי.
עם סיום המונדיאל, הרגשתי שגם עליי