DON'T FEED THE BEAST
מקרה מאוד מצלק עם "חברה" גרם לי לרצות לכתוב. אני מקווה שזה יקרא ותהיה המשכיות לתנועת ה'אהבה ללא תנאי' בחיי.
הכל התחיל לפני כמה שנים שהפכתי לאריאל. משהו בלב שלי נפתח והרגשתי שאני נכנס לשליחות עבור הרחם. מאותו רגע מצאתי את עצמי במקרה (או שלא) בתפקיד תמיכה בתקופת מעבר כל כך מבולבלת, ויכולתי להרגיש איך הליווי שלי מאוד משמעותי במסע ההתפתחות של רבים. מן ההתחלה היו שם גם חברים, שהרגישו קריאה ולעבור דרך משותפת ואני באותה תקופה פתחתי את הדלת לכולם ונתתי ליווי במחיר מופחת, במחיר עלות ואף בחינם - ללא כל בקשה לתמורה. לאלו שביקשו מתוך הנחה שהם באמת צריכים. גם את תרגול ה'דאנא' - שהיא אמנות הנתינה והקבלה מהלב, תרגלתי מספר פעמים. בכל פעם הרגשתי שהתמורה שאני מקבל לא מספקת עבור כל האנרגיה שהשקעתי, לפעמים הייתי 3 שבועות בליווי אנרגטי של אותה נשמה מאחורי הקלעים לפני אותו טקס עם האדם וגם שם, זה היה לרוב יומיים של מסע בלב הטבע במסעות עוצמתיים ומטלטלים. לאט לאט משהו בתוכי התבהר, והרגשתי שמשהו בתוכי כבר עייף מהתנועה הגדולה הזאת. באותה תקופה הייתי בפורטוגל אחרי 3-4 שנים של שיאיים תודעתיים בליווי ומה אפשר להעניק באמצעות טקסים. התחלתי להרגיש את סיום השלב הזה בחיי מתקרב והבנה מעמיקה שאם אני כבר מחזיק מרחב עבור כל אדם שמעוניין לעבור תהליך עומק, עליו לשלם בדיוק כמו שמשלים לרופא מומחה עבור ניתוח מורכב. ללא קשר למידת החברות. הרגשתי אחראיות להחזיק להמון אנשים את האדמה בתקופה כל כך מטלטת. ראיתי את כולם כמו ילדים של הבריאה ואני כאן לתמוך בהם אם יש להם או אין להם כסף לשלם. אז בפועל, למרות שאמרתי שאני מפסיק המשכתי להיות שם. היום אני מרגיש שהייתי צריך להתרוקן כדי להתמלא, להרגיש את התחתית של ההקרבה הזאת, להתהלך בעולם עם קרוקס כי אין לי בטחון כלכלי לקנות נעליים חדשות. פחד אחז את מרכז הגוף שלי והרגשתי לעיתים קרובות תחושה של בחילה שלא היה לה שֵׁם. ידעתי שאני מאוד דואג מהעתיד.
בחזרתי לארץ יצאתי לפגרה מהנחייה וכפתרון זמני עברתי לעבוד בעולם האירוח, במסעדת שף מיוחדת במינה ושמה "דל מאר del mar" בחיפה (שיום אחד תקבל מישלן). שם, המשכתי לתת וקיבלתי 'דאנא' בצורת טיפ ופתאום עד כמה לא הערכתי את עצמי ואת המתנה המיוחדת שיש לי לתת כשאמן. במקביל לנחיתה בישראל, התחלתי לפתח תחומי עניין אחרים וכבר פחות עניין אותי להרגיש משמעותי עבור אחרים ויותר עניין אותי ליצור ולהגשים חלומות פרטיים שחיכו לי על המדף. כך הפכתי מיישות קולקטיבית לאדם פרטי.
עם סיום המונדיאל, הרגשתי שגם עליי לתלות את הנעליים ולשחרר את התפקיד שלי כשאמן פעיל ולחזור לנמנם במאורתי, עד שיבשילו התנאים שוב להביא את הרפואה שלי. אני תמיד אשאר שאמן, זה משהו שאני מרגיש שנמצא בדי אן איי שלי ולא קשור בעשייה כזאת או אחרת. כעת אני מרגיש שהחלק הזה זקוק לכל המשאבים שלי כדי להתרחב במציאות הפיזית. עכשיו אולי סוף סוף אתפנה לכתוב את הספר שמספר על כל מה שעברתי ב8 שנים האחרונות. זה זמן להגיד תודה לי, מעל הכל, על המסירות, התמיכה הבלתי מסוייגת בכל כך הרבה אנשים. תודה תחושת ההתמדה, למרות שהתנאים היו בלתי אפשריים. אני שלם עם ההקרבה שהסכמתי לשאת כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר לכולם. עד כמה שיכולתי ניסיתי לעזור גם כשזה היה חסר סיכוי.
נדירים הטקסים שהיו קלים. ברובם ככולם, היה צריך לעבור דרך שכבות רבות של עכירות כדי להגיע לבאר האהבה - לנקודה המתוקה שבה כל החלקים מתאחדים ונפרדים גם יחד.
שאקיל אוניל בסדרה שמגוללת את סיפורו ב-4 פרקים ושמה "SHAQ", הזכיר לי את אמנות ה'דרקון' שהחל להתעורר בתוכי בימים אלה לקראת הלידה הצפויה של אריאל ב2.2. אותו יצור עתיק לא נבהל מאנרגיות קשות גם שמשגרים אליו, ויודע להתמיר אותן וכך להעלות להן את התדר הנמוך שממנו הן מגיעות. אני מזדהה עם תחושת הלב הגדול מלא שמחת חיים, שיודע גם לכעוס כשצריך. איכות הדרקון שבימים אלה משלימה מהלך ארוך של 5 שנים (בערך) של חניכה מורכבת שחתומה בידי יישות חביבה ודי שנויה במחלוקת, ושמה לוציפר.
הוא הוביל אותי בחזרה לכאן, כי הוא יודע שיש כאן 'פורטל אנרגטי' אדיר להתעלות, עבור אלה שבוחרים. אני אציין, שתמיד פחדתי נורא מהחושך. הרבה זמן נמנעתי מלשחק באנרגיות אלו. בשלב כלשהו הבנתי שהחושך הוא חשוב בדיוק כמו האור, אך אני זקוק להגנה כדי להמשיך להלך את המים הזכים שלי בעולם. מה שיפה באיכות הדרקון שהיא רדומה כל עוד האנרגיה בהרמוניה. אותה יישות מחוברת לגוף הזוחלי, עתיק, קדום ועוצמתי שיודע לשמור, ולהגן באומץ על גוזליו. ברגע שהוא מרגיש תנועות תת-קרקעיות שנסתרות מן העין הוא מתעורר בכוח אש אדיר שמבהיר את האמת. הדרקון הוא לא הזמנה לפעול באלימות, יש תמיד בנימת הדרקון משהו אלים, אבל כשמתבוננים על האנרגיה תמיד רואים שהיה שם משחק סמוי מהעין, אלים פי כמה שהתנהל במחשכים איפה שהילד התמים שבי בכלל לא הביט. את הקשרים המשעבדים בשלשלאות, הגיעה הדרקונה כדי לשבור. בהתחלה זה לא היה קל לרכב על דרקון. ובאמת אחרי מספר מפגשים מאוד סוערים, יכול להרגיש את בקשת ההתעדנות מתקבלת ולמדתי שגם מבט יכול להספיק. היום יותר מתמיד: קארמה היא הדרך לשיוויון נפש, היא הידיעה הפשוטה שכל אדם מקבל את מה שמגיע לו עבור הפעולות שהוא יוצר ובורא בעולם. אני עדיין מגיב ברגשנות כשאני נפגע, דברים לא עוברים לידי בלב ואני מאפשר להכל להתסחרר בתוכי לפני שאני מסכים לשחרר. ועדיין תמימות היא העוגן ששומר עליי להמשיך ולשאת את הלפיד גם בגשם (דימוי מטורף שקיבלתי במפגש הראשון שלי עם ההתמקדות). אני כאן, תמיד לפעול למען הטוב. למען האור. למען הילדים. במקום שבו אין חופש- אין נשמה.
במקום שבו יש ניצול- אין שלום. במקום שבו יש שנאה- אין אהבה.
במקום שבו יש זלזול בכבוד - אמון.
כולנו טועים, השאלה אם אנחנו מספיק כנים עם עצמנו כדי לתקן. רק כך נוכל ללמוד לנוע במעלה הספירלה לנתיבים חדשים בהם לא היינו. ממש בעוד יומיים, אני אשלים שנה ראשונה בישראל. לחלוטין, זאת לא היתה שנה קלה, בדיוק כמו קודמותיה, אך בסך הכל צלחתי אותה יפה למרות האתגרים העצומים. כעת אני יוצא לדרך שלי כאדם. מאמין שיפתחו המרחבים הנכונים בזמנם ובדרכם, למען טובתי הגדולה ביותר. נפגש במדבר... ב 3.3 ו ב4.4. אהבה
